מרוקו-בחוץ המאבטח- בפנים בית הכנסת הומה


קזבלנקה. "העיר הלבנה" של מרוקו הרוחשת חיים, המפוקקת והסואנת, מציעה לתייר המזדמן בדרך שבשגרה מגוון עשיר של מראות, ריחות וצבעים. עבור הצעירים היהודים, הופכת העיר בערב ליל הסדר למוקד עליה לרגל. הם באים להורים מכל קצוות עולם, מביאים איתם מצות , יין וודקה  כשרים ומבלים שבוע של חגיגות, עד השעות הקטנות של הלילה. אבל גם שולחן חג הגדוש במנות על פי מיטב המסורת המרוקנית לא מצליח להקהות את התחושה שאנו עדים לשרידים של קהילה שנכחדה. זהו סיפור יציאת מצרים נוסח מרוקו.
משהתרוקנה מרוקו מיהודיה, נותרו בה רק האמידים שבהם, חלקם טייקונים של ממש כמו יזמי הנדל"ן . אחרים הם אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, בעיקר מהנדסים ורופאים. כתריסר מהם מכונסים בשכונת  היוקרה אנפה, לצידם של עשירי קזבלנקה המוסלמים. שומרים במדים עומדים בפתחי הוילות היפות, הטובלות בירק, ועוקבים במבטם אחרי העוברים והשבים. באחד מבתי השכונה , ללא סימן חיצוני מיוחד, שוכן בית הכנסת היהודי של אנפה, בית הכנסת, המרהיב ביופיו, נבנה לפני כעשר שנים, ובערב פסח תשע"א התמלא עד אפס מקום. את האולם המואר גדשו גברים בחליפות מהודרות, שרים בקולות ערבים, ואחר כך הלכו לחגוג את ליל הסדר בבתיהם.  
בית הכנסת של אנפה, הוא עדות לאופייה של שארית הקהילה היהודית העתיקה של מרוקו,שמנהלת ברובה חיי קהילה מאורגנים ומקיימת בתי ספר, גני ילדים ומועדונים משלה. .בחוץ מוצב דרך קבע, כבפתח כל מוסד יהודי מוצב דרך קבע. אין תמה אפוא, כמו בכל מוסד יהודי במדינה, שוטר מטעם הממשל המרוקני. אין תמה איפה, שהרב חזות, רב בית הכנסת המרכזי של קזבלנקה, מספר בעברית קולחת ובחצי חיוך,  שבמהלך "עופרת יצוקה", חיי היהודים בקזבלנקה היו בטוחים יותר מאשר בישראל"...
גן עדן לעשירים
ארץ שחיה תחת ברכה"

מה שמתרחש עכשיו במרוקו הוא יציאת מצרים של המרוקנים", מספר אחד היהודים שפגשנו. באופן סמלי, הוא מסביר,זוהי היציאה של המרוקנים מעבדות לחרות. ישבנו אתו ועם משפחתו סביב שולחן הסדר בביתם המהודר בסגנון מעורב מרוקני ומערבי. בן שיחנו וזוגתו דוברי עברית. על השולחן הועמסו מנות סלטים משובחות, ומן המנה העיקרית לא נפקד גם מקומן של פטריות כמהין, שאותן ניתן למצוא במרוקו לבדה. 

אל השולחן הסבו גם שני בניהם הצעירים ובתם הנשואה, המתגוררת עם בעלה בצרפת.  מתברר, כי הצעירים היהודים יוצאים להמשך לימודיהם אל מחוץ למרוקו, לרוב בצרפת, נמשכים אל רמת הלימודים הגבוהה, ומסתייעים בצרפתית,השגורה בפיהם , היא שפת ההוראה בבתי הספר היהודיים הפרטיים. לאחר שנישאו והקימו משפחה, חוזרים רבים מן הצעירים הללו כזוגות נשואים למרוקו, לחיות לצד הוריהם. ועוד גילוי מפתיע: בשנים האחרונות הפך פסח במרוקו ל"בון טון" של הצעירים היהודיים: הם באים מכל קצווי העולם, בהם גם יהודים לא-מרוקנים, לעיר מרקש, מביאים אתם מצות כשרות, יין כשר, וודקה כשרה, ומבלים שבוע של חגיגות עד השעות הקטנות של הלילה.
 למה בוחרים יהודים אמידים, שפתוחות בפניהם אפשרויות לחיות במערב, להישאר בארץ ערבית? לתשובה שני היבטים עיקריים, הראשון הוא נוחות כלכלית: מרוקו היא גן עדן לעשירים. כך מכיח ביקור לדוגמא בדירת הגן המפוארת של זוג יהודי מבוגר, שכל ימיו חי חיי תענוגות. לרשות הזוג עומד צוות קבוע של נהג צמוד, מבשלת ומנקה. המשרת הנאמן טורח סביב האורחים, עורך את שולחן הסעודה העשיר במטעמים, מגיש יין ודאג למלא כל בקשה קטנה כגדולה. קשה לעמוד מול פיתוי כזה. 
חשוב לא פחות הוא ההיבט השני: תחושת השייכות העמוקה של יהודי מרוקו לארצם. "מרוקו היא מולדתי, היא ביתי", אומרת פאני מרגי, מעצבת בגדים, ששבה לקזבלנקה לאחר שהות של 25 שנים בצרפת. למרגי, המגדירה עצמה כמהפכנית מאוטיסטית לשעבר, יש ספור חיים מרתק. הוא כולל עלייה מחתרתית לישראל בגיל 17, פעילות שמאלנית רדיקלית בפריז כנציגת הפנתרים השחורים בצרפת, והכשרה כפסיכולוגית קלינית. היא שבה למרוקו ב-1993, תקופת האופוריה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו, כשהתקווה לשלום עם הפלסטינים ריחפה באוויר. את התודעה הציונית שלה איבדה לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות מה שנראה בעיניה כדיכוי הפלסטינים. היום היא מגדירה את עצמה יהודיה מרוקנית עם תרבות ערבית וצרפתית. "אני הפרי של הקולוניזציה הצרפתית של מרוקו. היא מצהירה .זהו ניסיון מיוחד".

מרגי מסוגלת להתפייט גם בעברית כשהיא מתארת את זיקתה לארץ שבה נולדה. "כשאני במרוקו, אני בהרמוניה עם השמים והארץ. אני מרגישה שאני חלק מהקוסמוס. הריחות, השמש, הגשם, הרטיבות, החום, זה חלק פיזי ממני, כמו אהבת אם. מרוקו היא ארץ שחיה תחת ברכה. כאילו תחת הכוח של אלוהים. יש בה משהו קדוש, כמו ירושלים. אני מרגישה בבית, בארץ שלי. בעצם, מעולם לא עזבתי את מרוקו".
געגועים למהגרים

מחכים ליהודים שישובו

האם לנוכח הזעזועים שעובר עכשיו העולם הערבי, תוכל להישמר תחושת הביטחון של יהודי מרוקו؟  כל מי שנדרש לשאלה, יהודי כמוסלמי, סבורים ששאלה זו היא ביטוי טיפוסי של בורות ושל גסות רוח ישראלית. מסבירים כולם. היהודים היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי המרוקני, וכך יישארו גם לאחר "האביב הערבי".

פהד יעטה, עורכו של השבועון בשפה הצרפתית "לה נובל טריביון", מסביר כי "היהודים הם חלק מן הזהות המרוקנית. זהות זו יש לה שורשים יהודיים, ברבריים, אפריקניים וערביים."  יעטה הוא איש מרשים בעל שפם עבות. אביו היה קומוניסט, והוא עצמו דובר רוסית שוטפת. "עבורנו, מרוקנים הם מרוקנים", הוא אומר בניסוחו הקולח, ומבהיר כי "על פי חוק הלאומיות המרוקני, אתה נשאר מרוקני, גם אם אתה מהגר לארץ אחרת. אתה לא יכול לחדול להיות מרוקני. אם היהודים רוצים לחזור למרוקו, הם ברוכים הבאים".

כדי להמחיש את הקשר העמוק בין מרוקו ליהודיה, מספר לנו יעטה על ביקור שערך בפיגיג, עיר עתיקה השוכנת במזרחה של מרוקו, סמוך לגבול עם אלגי'ריה: "בכניסה לעיר, הדבר הראשון שאתה רואה הוא המלאח (הרובע היהודי). המלאח ריק. וכל הבתים שומרו בדיוק כפי שהיו, ריקים ונעולים. זה מרשים מאוד. אתה מבין שחיו שם אנשים רבים, ומחכים להם שישובו".
 אבל כיסופיהם של המוסלמים לא מחפים על העובדה שמהקהילה המפוארת  נותרו רק שרידים.   את היעלמותה של הקהילה זו מבכה סימון לוי, מנהלו של המוזיאון היהודי בקזבלנקה.האיש בעל הקול הרועם, מקדיש את חייו לשיקומם של בתי הכנסת העתיקים בעיר פז. הוא שופך אש וגופרית על המדינה הציונית, זו שחיסלה, לדבריו, את יהדות מרוקו בפרט, ואת יהדות המזרח בכלל. פעם, אומר לוי, היו היהודים ארבעה אחוזים מאוכלוסיית מרוקו ואילו היום, "נושלה מרוקו מיהודיה". אחר כך יסביר, שהיהודים חוששים להביע את דעתם על המצב, משום שהם פוחדים משינוי. למרות החזות השלווה,מבינים מיד , שתמונת המצב מורכבת יותר ממה שנראה על פני השטח..

בעיצומו של נחשול הזעם, המציף את העולם הערבי, נדמה שמרוקו מכוונת את עצמה ל"אבולוציה ולא לרבולוציה", כפי שהגדיר זאת אחד היהודים. התביעה העיקרית העולה מן השיח הציבורי היא להנהגת רפורמות בחברה ובממשל: תיקון החוקה, יתר ליברליזציה, מיגור השחיתות. כך לדוגמה, מדווחת כותרת ראשית בעיתון  "אלסבאח" על התארגנות של פורום בפייסבוק של 150 שופטים, הדורשים לפטר את שר המשפטים ולהפוך את מערכת המשפט למערכת עצמאית ובלתי תלויה.

העיתונאים מצדם, תובעים את ניסוחו של קוד אתי חדש, שיבטל את עונש המאסר של מי שהפר את האיסור לכתוב על אחד משלושת הלאווים: המלך ומשפחתו, האסלאם ושאלת המרוקניות של הסהרה. פניה של מרוקו, לפי פהד יעטה העורך, הם לכיוון הקמתה של מונרכיה פרגמנטרית בהנהגת המלך, האהוב ומקובל על בני עמו. מבחינה זו, מרוקו היא מודל ייחודי בעולם הערבי, והיא איננה דומה למצרים ולתוניסיה.
עדות לתפיסת המלך כמובילן של הרפורמות, היא העובדה שבהפגנות נושאים המפגינים את תמונתו של המלך, ואינם משחיתים אותה, כפי שעשו במצרים לתמונותיו של מובארק וכפי שנוהגים בימים אלה עם תמונתו של אסד בסוריה. הכוח המניע של הגל החדש איננו הרצון לנתץ את המבנה השלטוני הקיים, אלא השאיפה לחולל שינוי חברתי ופוליטי. היהודים מברכים על השינוי הצפוי, והם מבקשים להיות חלק ממנו.
גם המהפכנית לשעבר מרגי מאמינה שבמרוקו מנשבות רוחות של תקווה, גם עבור המיעוט היהודי הקטן. "אין בעיה יהודית במרוקו. אנחנו מיעוט כל כך קטן. היא מסבירה. העם המרוקני הוא עם מיוחד. יהיו הפגנות, אבל העם לא ישבור את הכלים. הוא אוהב את המלך. הוא רק מבקש שהעשירים יתנו לו חלק ממה שיש להם".

האם הדו-קיום המיוחד הזה, בארץ המיוחדת הזו,  יכול להיות מיושם גם באזור שלנו? : "הישראלי הממוצע מתקשה להבין את היחסים ההרמוניים המתקיימים בין הקהילות השונות החיות במרוקו", מסכם  העיתונאי היהודי-מרוקני קלוד סנוף." הכרה הדדית בין מוסלמים, נוצרים וגם יהודים, ו היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום כאן. מהבחינה הזו, מרוקו צריכה להוות השראה עבור שני הצדדים היריבים, הישראלים והפלסטינים לפתרון הסכסוך".

על הסכסוך הערבי-ערבי


על הסכסוך הערבי-ערבי

פרשנים ערבים מעריכים שהסכסוך הנצחי האמיתי באזור הוא בין פתח לחמאס, שלא באמת מעוניין להגיע לסולחה עם אבו-מאזן

לינדה מנוחין
28/12/2010 4:02

עורך עיתון א-שארק אל-אווסט היוצא לאור בלונדון, טארק אל-חמיד, מוצא דמיון בין הטקטיקה של חמאס לזו של ישראל בניהול משא ומתן עם אבו-מאזן. המשותף להם, לדבריו הוא הנטייה להמשיך לדבר גם כשלא קורה כלום, וגם כשאין סיכוי להגיע להישג. לדידו, חמאס לא מתכוון באמת להגיע לסולחה עם אבו-מאזן. לאחרונה אחד מחברי המשלחת של הארגון לשיחות בדמשק הצהיר שהצדדים צריכים תחילה להכין את התנאים למשא ומתן.



הדבר דומה בעיניו של אל-חמיד לדרישות האמריקאיות מהערבים, כשאובמה הגיע לשלטון, לבניית צעדי אמון לקראת המשא ומתן עם ישראל. בעיניו, בעוד אבו-מאזן כן בחתירתו להגיע להבנה עם חמאס כדי שיסתייע בידו לבנות את המדינה הפלסטינית, ארגון הטרור משקר כשהוא אומר שהוא מעוניין בסולחה, רק כדי לא לאבד נקודות בדעת הקהל הפלסטינית והערבית.



ברור לכל שהסכסוך בין שני הפלגים איננו על רקע אידאולוגי צרוף, אלא בעיקר על יוקרה, כסף, ג'ובים ותהילה. אין ספק שדברים אלה ידועים לפלסטינים ולערבים. אך מפליא איך חמאס ממשיך בשלו וזורה חול בעיניהם.



יודעי דבר המקיימים שיחות בשטח אומרים שיהיה קל יותר להגיע להסכם בין ישראל לפלסטינים מאשר לממש סולחה בין חמאס לפתח. הראשון מנסה להראות שאבו-מאזן כושל בהתמודדות מול תמרוני נתניהו, בעוד השני מתכנן אולי מהלך אפשרי של נטישת המשא ומתן ופנייה לקהילה הבינלאומית. כאן קבורה החולשה של חמאס: ככל שאבו-מאזן מתקדם בכיוון הזה, כך מתרחק חמאס מקביעת גורלו של העם הפלסטיני.



סכסוך כמעט נצחי

הסכסוך בין שני הארגונים אינו חסר תקדים בהיסטוריה הפלסטינית. כבר היה סכסוך עיקש בין משפחת הנששיבי למשפחת חוסיני בתחילת שנות הארבעים. הנששיבים אימצו את האנגלים כבני ברית, ובתור נקמה החוסיינים רצו לזרועות הגרמנים.



כנראה שחמאס עושה כעת אותו הצעד כשהוא רץ לזרועותיו של אחמדינג'אד - כך לפחות מזווית ראייתו של ד"ר אחמד מטר, פלסטיני שחי בנורווגיה. הוא



מאמין שהסכסוך בין חמאס לפתח דומה לסכסוך בין טורקיה ליוון - כולם חשבו שהוא ייגמר תוך כמה חודשים, אך מתברר שהוא כמעט נצחי.



נוכח הפילוג הפלסטיני, כבר לפני 70 שנה, כתב מי שחיבר את ההמנון הפלסטיני "מולדתי מולדתי", המשורר הפלסטיני אבראהים טוקאן: "בידינו שארית של עפר, הניחו כדי לא לאבד את זו השארית". השורות האלה נשמעות כאילו נכתבו רק לאחרונה.


תגיות: אבו-מאזן, חמאס, א-שרק אל-אווסט


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/193/990.html?hp=1&cat=479


מי אמר שהערבים שותקים?

בעולם הערבי כבר מתחילים לצאת בגלוי נגד פסקי הלכה שמעוותים את האיסלאם ומשחיתים את הנוער, שמתנחם בזרועות הקיצונים

לינדה מנוחין
24/11/2010


 במקום לקונן על חושך כדאי להדליק נר. המוטו הזה כוחו יפה במיוחד כשבארץ מרגישים שהאיסלאם הקיצוני מרים את ראשו בלי מפריע והעולם הערבי שותק.



אחד הסממנים לכך הוא פסקי ההלכה בשני העולמות, המוסלמי והיהודי, שביניהם נוצר פער בלתי נתפס בהיקפו. עולם פסקי ההלכה הולך ותופח גם באינטרנט, תחת קטגוריות רבות. בגוגל ניתן למצוא מעל שישה מיליון אזכורים כשמקישים את המילה "פתוה" (פסק הלכה בערבית), המזינים רבע מאוכלוסיית העולם כלומר כ-1.7 מיליארד . לעומת זאת קיימים 100 אלף אזכורים עבור פסקי הלכה יהודיים, עליהם נשענים לפחות חלק מ-15 עד 20 מיליון יהודים בעולם.



באיסלאם, כמו ביהדות, יש ניסיון לעשות פוליטיזציה של הדת. קראתי מאמר ביקורת חריף בערבית על הרב הראשי בצפת, שמואל אליהו, שפרסם פסק הלכה האוסר על יהודי להשכיר דירה לערבים, ובירדן התפרסם פסק הלכה הקורא להחרים סחורה חקלאית מישראל. אך כפי שאומרים בעגה הערבית העיראקית: "מה הקשר בין במיה לריקודים סלוניים? " כלומר איזה קשר יש להלכה עם נושאים כאלה?



דוגמה לכך ניתן למצוא גם בכותרת שמשכה את תשומת לבי: "האם מותר לנשק את ראשו של בן לאדן", שאלה כותרת מאמרו של טארק אלחמיד, עורך העיתון "אשרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון, המזהיר מפסקי הלכה שנוגדים כל היגיון בריא ואף מדרדרים את החברה הערבית לכדי סיכון הלכידות החברתית.



ליברלים ערבים מבקשים לא להסתכל על הקנקן

פסק ההלכה שיצא לאחרונה בסעודיה אוסר על בנים לנשק את ראשו של אביהם, אם הוא לא מקיים את מצוות התפילה כמתבקש, והאירוניה שמצביע עליה אלחמיד היא שעל פי הקריטריון של פסק ההלכה הזה יכולים ילדיו של בן לאדן לנשק לו את הראש על אף מעשיו הנפשעים.



מתברר שילדים רבים זנחו את בתי הוריהם כי פסקי הלכה שונים ומשונים מאפשרים להם לבקר ולשפוט את ההורים טרם הגיעו לבגרות. לדוגמה, סעודי שבנו היה מעורב בפעילות טרור מתלונן על כך: "גידלנו אותם 18 שנה ואחרים שינו אותם בתוך שישה חודשים". דוגמאות לכך ראינו גם אצל חמאס, שמגייס צעירים למשימותיו הנפשעות בשם האיסלאם.



ליברלים ערבים מבקשים לא להסתכל על הקנקן אלא



על מה שיש בתוכו. קיום מצוות לקידום יחסי ציבור כהסוואה למעשים נפשעים פסול. פסקי הלכה שמעוותים את האיסלאם המופצים בתחנות לוויין לא רק מביכים את המשכילים, אלא גרוע מכך: הם משחיתים את בני הנוער, שבסופו של דבר נופלים כפרי בשל לידי הקיצונים המוסלמים.



כנראה העובדה שמחצית אוכלוסיית העולם הערבי אינה יודעת קרוא וכתוב אף מסייעת למלאכתם של הקיצונים. לאחרונה מתקיים דיון ערני בכלי תקשורת ערביים בשאלת שלטון האיסלאם לצד מתכונת של עקרונות מערביים. כמו כן, לא פוסחת הביקורת על פסקי ההלכה בזוטות, במקום לקדם את החינוך, שהוא המפתח של העולם הערבי להיחלץ מהעוני והפיגור. אז מי אמר שהערבים שותקים?


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/181/432.html




דעת מיעוט


דעת מיעוט

איך יתקיים דו-קיום בין מדינות האיסלאם לבין המערב, אם במדינות הערביות לא מתקיים דו-קיום עם המיעוטים הנוצרים?

לינדה מנוחין
10/11/2010 6:50


 בילדותי גרנו בשכונת בתאוין בבגדד מול כנסייה נוצרית. מאוד נהניתי לפקוד את הכנסייה בטקסי חתונה שהיו נערכים במקום, כדי לזכות בשי - קופסה נאה עם סוכריות שנהגו לחלק בסיום הטקס לאורחים. לנו היהודים היו יחסים נהדרים עם השכנים הנוצרים והארמנים. לאורך ההיסטוריה, שתי קבוצות המיעוטים שהיו שותפות לתרומה הנכבדה להתפתחותה של עיראק בתחומי התרבות והמינהל סבלו מנחת זרועו של השלטון.



אחרוני היהודים עזבו עקב הגל האחרון של רדיפות, חטיפות ועינויים של הבעת' בשנות השבעים. בקרב הנוצרים התגבר גל העזיבה אחרי 2003, כשנקלעו בתווך - בין השיעים לסונים. השיא נרשם עם ביצוע הטבח הברברי בתוך כנסייה קתולית בבגדד על ידי אל-קאעידה, שבו רצחו עשרות נוצרים חפים מפשע. המומחה העיראקי עלי אלשבנדר טוען שמדובר בדור השלישי של אל-קאעידה, שלא ניתן לזהותו על פי מראהו החיצוני. הטבח גרר הודעות גינוי של משטרים ערביים ומוסדות דת כמו הסיסתאני בעיראק (אינסטנסיה שיעית), אל-אזהר במצרים, אך נפקד קולה של סעודיה - החממה שהצמיחה את אל-קאעידה מתוך הקיצונים הווהאבים.



במאמר שפרסם ד"ר עבד אלחאלק חוסיין בעיתון א-שרק אל-אווסט הלונדוני, נכתב שהשנאה למיעוטים במזרח התיכון קיימת כבר 1,400 שנה שבמהלכן היא ניזונה ממשפט המיוחס לנביא מוחמד: "אין שתי דתות יכולות להתקיים בסמיכות בחצי האי ערב" - תורה שהקיצונים הווהאבים מבקשים ליישם גם בעידן המודרני.



מסע טיהור אתני שהחל ביהודים ועבר לנוצרים

מאז 2003 נהרגו מאות נוצרים בעיראק ויותר מ-50 כנסיות נפגעו. גל האלימות הביא להידלדלות האוכלוסייה הנוצרית ממיליון וחצי לכדי 200 אלף בשל הגירה לארצות שכנות וגם אירופיות. עוד לפני שהתחולל הפוגרום ביהודי עיראק ב-1941 חוו הנוצרים האשורים בצפון עיראק טבח שהסתיים ברצח 3,000 איש.



הנוצרים בסוריה נחשפו לשלושה גלי טבח במאה ה-19. הקופטים במצרים - הקבוצה הנוצרית הגדולה ביותר במזרח התיכון - חשופים להתנכלויות בשנים האחרונות, ועתה גם אל-קאעידה מאיים עליהם בטרור, על אף המאמצים הרשמיים למנוע את הידרדרות המצב.



בגדה המערבית ובעזה ממשיכה ההגירה הנוצרית. ערבים ליברלים רואים



בגל הטרור מסע טיהור אתני שהתחיל ביהודים במזרח התיכון ועתה עבר לנוצרים. עבד אלח'אלק מאשים את סעודיה שהיא ממשיכה לממן פעילויות פיוס דוגמת כנסים בין-דתיים ולהזרים מצד שני כספים לארגונים קיצוניים בעולם. מעניינות התובנות שהצטברו בעולם הערבי שמדובר בטרור שחוצה גבולות ומצריך שיתוף פעולה בינלאומי כדי לרסן את הקיצונים ולאסור שידורי הסתה בתחנות לוויין וברשתות חברתיות.



מנהלת מכון הדסון לחקר חופש הדת, נינה שיה, תוהה כיצד ניתן ליישב את הדילמה הבאה: איך יתקיים דו-קיום עתידי בין מדינות האיסלאם ובין המערב, אם באותן מדינות לא מתקיים דו-קיום עם המיעוטים הנוצרים?


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/176/402.html


מי צריך תעודת בתולים


מי צריך תעודת בתולים

האיסלאם הרדיקלי הפך לאיום הרציני ביותר על המשטרים הערביים, שהחלו להקדיש משאבים רבים למלחמה בפסקי ההלכה הקיצוניים

לינדה מנוחין
1/11/2010 5:14
 תגיות: איסלאם קיצוני,טרור איסלאמי

בדרכי להרצאה בארצות הברית עצרתי בשדה התעופה של עמאן. זו הייתה הזדמנות טובה להצטייד בשלל ירחונים מהעולם הערבי-חומר קריאה אידאלי עבורי לפוגג את שעות הטיסה הארוכות. אבל לא רק. זו הסוואה נהדרת לישראלית המבקשת להיטמע בתוך סביבה ירדנית טהורה. בירחון המצרי הנפוץ "רוז אל-יוסף" הופתעתי לגלות כתבת תחקיר נועזת על תעודה רפואית המעידה על בתולים, שבחורות העומדות להינשא נדרשות להראות לבעל לעתיד. זו עדיין התעודה החשובה ביותר עבור כל אישה בעולם הערבי: הוכחה לטוהר הכלה.



מדובר בגרסה "מודרנית" שמחליפה את הגרסה הישנה של הוכחת הבתולים אחרי ליל הכלולות הראשון. הדרישה הזו ממחישה יותר מכל את הקרע שבו שרוי העולם הערבי בין שני קטבים מנוגדים: מודרניזם ורדיקליזם. הסממנים המודרניים לכאורה טומנים בחובם ערכים שהחברה הערבית עדיין לא עיכלה. לא פלא שהמזרחן הדגול פרופ' ברנרד לואיס רואה ב"מודרניזציה" את העוול הגדול ביותר שהביא האימפריאליזם על העולם הערבי במאה ה-20.



בימים אלה סגרה מצרים כמה תחנות לווייניות דתיות עם נטיות רדיקליות. הצעד גרר ביקורת אך גם שבחים. הביקורת כוונה לסתימת הפיות שבה נוהג השלטון כלפי קולות המחאה, כשהוא נמנע מנקיטת צעדים זהים כלפי תחנות מודרניות כמו רוטאנה, הגרסה הערבית לרשת המוזיקה "אם טי-וי".



המהללים מציינים את הצורך בריסון תופעה ההולכת ומתחזקת בקרב אנשי דת שמסיתים את הנוער למעשי התאבדות בשם האיסלאם באין מפריע ומדרדרים את החברה לתקופת החושך.



המלחמה בפסקי ההלכה

התחנות הדתיות פרחו כמו פטריות אחרי הגשם, ואנשי דת מפיקים ומפיצים דרכן פסקי הלכה המסיתים לאלימות, כמו זה שמתיר לגבר נשוי להכות את אשתו אם היא מסרבת לו. בעיני הליברלים הערבים מדובר בחטא כפול: תחנות אלה לא רק משחיתות את פני האיסלאם ושוללות אפשרות קדמה, אלא גם מפנות משאבי צדקה למימון יחסי ציבור של האיסלאם הפוליטי הרדיקלי. אולם ממשלות ערב חוששות מהתערבות בוטה פן תואשמנה בסתימת פיות, והתקשורת הליברלית בחרה להימנע מלנהל מלחמה בעניין.



האיסלאם הרדיקלי הפך לאיום הרציני ביותר על המשטרים הערביים בעת החדשה. בכך הוא מחליף את האיום הצבאי במחצית השנייה של המאה ה-20,



שהייתה זירה להפיכות צבאיות רבות. המלחמה בפסקי הלכה תופסת מקום חשוב בארגז הכלים של מדינות ערב. בסעודיה הגביל המלך הפקת פסקי הלכה לצוות מצומצם של 20 תיאולוגים. במצרים הזכות הבלעדית ניתנה למוסד אל-אזהר. לאחרונה גברה החשיפה של תיאולוגים מתונים בערוצי טלוויזיה ממלכתיים.



על פניו, האיסורים עשויים להועיל במידה מוגבלת, כיוון ש"מים גנובים ימתקו". אין ספק כי לטווח ארוך, כוחו של החינוך חזק יותר מכוחו של החוק. המסר הזה החל לחלחל גם במערב. טיפול באמצעות מעצרים, סיכול מעשי אלימות וענישה, יכולים להשיג תוצאות אד-הוק, אך רק חינוך משפיע על תהליכים מתחת לפני השטח.


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/173/006.html